רמב״ם מעשה הקרבנות ט״זרמב״ם
(א) הנודר גדול והביא קטן, לא יצא. נדר קטן והביא גדול, יצא. כיצד, אמר הרי עלי עולה, או שלמים, כבש, והביא איל, או שנדר עגל, והביא שור, גדי, והביא שעיר, יצא. (ב) נדר עולה מן הכבשים, או מן האילים, והביא פלגס, הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא. וכן הנודר עולת העוףא מן התורים, או מבניב היונה, והביא תחילת הציהוב בזה ובזהג, הרי זה ספק:
נדר שחור והביא לבן, לבן והביא שחור, זכר והביא נקבה, נקבה והביא זכר, לא יצא: (ג) הנודר סתם, מביא מן הגדולים שבמין שנדר. ואם אותוד המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין, מביא כאנשי המקום. כיצד, נדר עולה מן הבקר, יביא שור. אמר, הרי עלי עולה, אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף, מביא פרידה אחת, תור או בן יונה. ואם דרכן שאין קוראיןה עולה סתם אלא לעולת בקר, יביא שור. וכן כל כיוצא בזה: (ד) מי שנדר שור, או איל, או כבש, או עגל, וכיוצא בהן, לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין, ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר שאין שם למעלה ממנו, אלא יביא הבינוני. ואם הביא הכחוש, יצא ידי נדרו: (ה) האומר, הרי עלי שור שוה מנה, יביא שור ששוה מנה באותו מקום חוץ מנסכיו. הביא שנים במנה, לא יצא: (ו) האומר, שור זה עולה, ונפל בו מום, אם רצה יביא בדמיו שנים. ואפילו הביא בדמיו איל אחד, יצא. אמר, שני שוורים אלו עולה, ונפל בהן מום, אם רצה יביא בדמיהן אחד. איל זה עולה, ונפל בו מום, אם רצה יביא בדמיו כבש. וכן אם נדר כבש ונפסל, אם רצה יביא בדמיו איל: (ז) אמר, הרי עלי עולה, והפריש שור, ונגנב, פוטר עצמו בשה. אמר, שור זה ודמיו עלי עולה, הוקבע, ואם נפסל לא יביא בדמיו אלא שור: (ח) האומר, אחד מכבשי הקדש, ואחד משוורי הקדש, והיו לו שנים, הגדול שבהן הקדש. היו שלשה, הגדול שבהן הקדש, וחוששין לבינוני. כיצד יעשה, ימתין לבינוני עד שיפול בו מום, ותחול הקדושה על הגדול לבדו. ואם אמר, שור שבשוורי הקדש, הגדול שבהן הקדש, ואין חוששין לבינוני: (ט) פירש אחד מהן ושכח, או שאמר לו אביו, אחד מהן הקדש, הרי זה מקדיש גדול שבהן ואחר כך יצא ידי חובתו. וכן הנודר עולה מן הבקר וקבע נדרו, ושכח מה קבע אם שור אם עגל, הרי זה יביא שור. וכן אם קבעו בכבשים, ושכח מה קבע, יביא איל. קבע בעיזים ושכח, יביא שעיר. שכח באי זה מין מהבהמה קבע עולתו, יביא שור ואיל ושעיר. ואם נסתפק לו שמא בעוף קבע עולתוז, יוסיף תור ובן יונה: (י) נדר תודה או שלמים, וקבע נדרו בבקר, ושכח במהח קבעו, יביא פר ופרה. וכן אם נסתפק לו בכבשים, יביא איל ורחל. נסתפק לו בעיזים, יביא שעיר ושעירה. שכח באי זה מין קבע נדרו, מביא פר ופרה, איל ורחל, שעיר ושעירה:
האומר, הרי עלי עולת עוף, מביא תור או בן יונה. פירש, ושכח באי זה מין קבע נדרו, מביא תור ובן יונה: (יא) האומר, הרי עלי למזבח, יביא קומץ לבונה, שאין לך דבר שקרב כולו למזבח כמות שהוא אלא לבונה. פירש נדרו, ושכח מה פירש, יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח. לפיכך מביא עולת בהמה, ועולת עוף, ומנחת נסכים, ולבונה, ויין בפני עצמו: (יב) אמר, הרי עלי בסלע למזבח, יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש. פירש, ושכח מה פירשט, יביא בסלע מכל דבר ודבר שקרב למזבח: (יג) האומר, הרי עלי לבונה, לא יפחות מקומץ. הרי עלי עצים, לא יפחות משני גזרין עביין כמחוקות וארכן אמה. הרי עלי עץ, מביא גזר אחד ארכו אמה. ואם רצה להביא דמי העצים יביא: (יד) מי שנדר או התנדב שמן, כיצד עושין בו, קומץ ממנו קומץ, ונותן עליו מלח, וזורקו על גבי האישים. והשאר נאכל לכהנים, כשירי מנחות. וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו, נותן עליו מלח, ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים. והלבונה הבאה בפני עצמה, נותן עליה מלח, וכולה לאישים: (טו) מי שנדר נדר, לא יביאנו ממעות מעשר שני, שהרי נתחייב בקרבן זה, וכל המחויב קרבןי לא יביא קרבנו אלא מן החולין. (טז) אמר, הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, לא יביא לחמה אלא מן החולין, שהרי נדר בקרבן תודה, והתודה אינה באה אלא עם הלחםיא: (יז) פירש ואמר, הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין, יש לו להביא כמו שנדר. ואם הביא הכל מן החולין, יצא. וכן אם פירש ואמר, הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר, יביא. ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני, כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני:
ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני, שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין, כמו שביארנו, לפי שנאמר בהן ״והקריב המקריב קרבנו לי״ייב״ (במדבר ט״ו:ד׳), עד שיהיו משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן. הערות
ת1: עוף. וכך ד (גם פ, ק).
ת1: מן בני. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה לפנינו בגמ׳
חולין כב:.
ת1 (מ׳בזה׳): שבזה ושבזה. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה לפנינו בגמ׳ חולין שם. אך במשנה לעיל שם כב., גם בכ״י רבנו, כבפנים.
ת1: באותו. ולנוסח הפנים המשמעות היא: אנשי אותו המקום, כבסוף המשפט.
ד: קורין. ע׳ הל׳ קריית שמע א, א הערה 1.
כך ת1. בא׳ לית.
ד (מ׳בעוף׳): קבע עולתו בעוף. אך בנוסח הפנים יש הדגשה.
כך ת1. א: מה. אך אם כן היה צ״ל (עד ׳קבעו׳): מה קבע (הש׳ להלן הל׳ י״ב). ד: במי. אך ׳מי׳ הוא לאדם.
ד: שפירש. שינוי לשון לגריעותא.
ת1: בקרבן. וכך ד (גם פ, ק).
בד׳ (גם פ) נוסף: מן החולין. אך הוא מובן מאליו מהאמור בהלכה הקודמת.
כך ת1, כבכתוב. א (מ׳קרבנו׳): לי״י את קרבנו.